אנחנו מסתכלים על שולחן ורואים שולחן, מסתכלים על הגוף שלנו ורואים גוף. העולם מרגיש מוצק, יציב וברור למדי. לדברים יש צורה, גבולות ומשקל, והם נמצאים במקום מסוים.
ככל שהמדע למד להתבונן עמוק יותר אל תוך החומר, התמונה הזאת נעשתה הרבה פחות מוצקה ומובנת מאליה.
כל מה שאנחנו מכירים כחומר בנוי מאטומים. האטום עצמו מורכב מגרעין זעיר ומאלקטרונים, ובתוך הגרעין נמצאים פרוטונים ונויטרונים, שגם הם אינם סוף הסיפור.
בקנה המידה הזה חוקי המשחק משתנים.
חלקיקים יכולים להתנהג גם כגלים. מערכת קוונטית יכולה להתקיים בסופרפוזיציה, כלומר להכיל כמה מצבים אפשריים בעת ובעונה אחת עד שמתרחשת מדידה. חלקיקים יכולים להיות שזורים זה בזה כך שהתוצאות שנמדדות בהם נשארות קשורות גם כשהם רחוקים זה מזה.
זה נשמע כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת העקרונות האלה כבר משמשים אותנו בשעונים אטומיים, חיישנים וטכנולוגיות קוונטיות מתפתחות.
הפיזיקה הקוונטית אינה אומרת שמחשבה יכולה להזמין לנו בית, אהבה או מיליון שקל. היא עשתה משהו הרבה יותר מעניין: ערערה על ההנחה שהמציאות פועלת בהכרח כפי שהיא נראית לנו.
המפגש בין מה שהמדע כבר יודע לבין מה שעדיין איננו יודעים משאיר שאלה מרתקת:
מהו החלק שלנו במציאות שאנחנו חווים ויוצרים?
ג'וזף מרפי הגיע לשאלה הזאת מכיוון אחר לגמרי.
ב"כוחו של התת־מודע" הוא כתב על האופן שבו אמונות, מחשבות וציפיות נעשות חלק מהמערכת שממנה אנחנו פועלים. הרבה לפני שהמילים neuroplasticity או predictive processing נכנסו לשיח הפופולרי, מרפי הציע שהעולם הפנימי שלנו אינו נשאר בפנים. הוא משפיע על הבחירות שאנחנו עושים, על ההתנהגות שלנו ועל מה שאנחנו מאמינים שאפשרי עבורנו.
ג'ו דיספנזה לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ומחבר בין מדיטציה, הרגלים, מוח, גוף ופיזיקה קוונטית. בעבודתו, מחשבה לבדה אינה מספיקה. הוא מדבר על החיבור בין מחשבה לרגש ועל היכולת לחוות בגוף מצב פנימי שתואם את העתיד שאנחנו מבקשים ליצור, במקום להמשיך לחשוב, להרגיש ולהגיב מתוך המוכר.
הפרשנות שלו ל"שדה הקוונטי" אינה קונצנזוס מדעי. השאלה שהוא מניח על השולחן עומדת גם בלעדיה:
כמה מהעתיד שלנו נוצר מתוך מה שכבר התרגלנו לצפות לו?
אנחנו יודעים היום שהמוח אינו מצלמה שמתעדת באופן ניטרלי את כל מה שנמצא מולנו. ניסיון קודם, ציפיות, קשב ואמונות משפיעים על מה שאנחנו מבחינים בו, על המשמעות שאנחנו נותנים למה שקורה ועל הפעולה שתגיע אחר כך.
במובן הזה, יצירת מציאות היא מערכת יחסים מתמשכת בין מה שאנחנו מאמינים שאפשרי, מה שאנחנו מסוגלים לראות, הבחירות שאנחנו עושים והמציאות שנוצרת בעקבותיהן.
אדם שמשוכנע שייכשל אינו זקוק לכוח קוסמי כדי להשפיע על העתיד שלו. הוא יכול לא להגיש מועמדות, לא לדבר עם האדם הנכון, לוותר מוקדם יותר, לפרש אי ודאות כדחייה או לא לזהות אפשרות שאדם אחר היה רואה.
לדמיין אפשרות חדשה אינו מבטיח שהיא תתממש. אבל קשה ליצור משהו שאנחנו לא מסוגלים לראות כאפשרות.
כמעט כל דבר שבני אדם יצרו התקיים פעם רק בדמיון. חברה, בית, יצירת אמנות, המצאה, מערכת יחסים, דרך חיים. לפני שקיבלו חומר וצורה, מישהו היה מסוגל לראות אפשרות שעדיין לא הייתה נוכחת במציאות.
המחשבה לא עשתה את העבודה במקומו, היא אפשרה לעבודה להתחיל.
כאן המדע, הפסיכולוגיה ורעיונות שמגיעים ממסורות רוחניות יכולים לשבת סביב אותו שולחן בלי שאחד יצטרך להתחזות לאחר.
הפיזיקה הקוונטית מלמדת שהמציאות ברמתה הבסיסית מורכבת ומפתיעה הרבה יותר מהעולם שחמשת החושים מציגים לנו. הפסיכולוגיה מראה שהאופן שבו אנחנו תופסים את העולם משפיע על הדרך שבה אנחנו פועלים בתוכו. מרפי ודיספנזה מפנים את תשומת הלב אל המחשבות, האמונות והרגשות שמהם אנחנו יוצאים לפעולה.
ובתוך המפגש הזה נמצאת אפשרות ששווה לבדוק בעצמנו.
בחרו דבר שאתם רוצים ליצור ועדיין אינו קיים. משהו ממשי. לפני שאתם שואלים איך להגיע אליו, שימו לב למה שאתם כבר מניחים לגביו.
מה אתם בטוחים שאי אפשר?
מה אתם "יודעים" שיקרה?
איזה סיפור על עצמכם כבר נכנס לחדר לפני שבכלל ניסיתם?
אין צורך להחליף אותו במחשבה חיובית. קודם כדאי לראות שהוא שם.
ואז לשאול:
מה הייתי מסוגל לראות אם לא הייתי מניח שאני כבר יודע מה אפשרי?
אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים בתוך מציאות שאנחנו מתייחסים אליה כאל עובדה מוגמרת. מי אנחנו, מה מתאים לנו, למה אנחנו מסוגלים, איך דברים עובדים ומה כנראה יקרה בהמשך.
אבל אם יש חוט אחד שעובר בין כל הרעיונות שפגשנו כאן, הוא שהוודאות הזאת ראויה מדי פעם לבדיקה.
לא כל מה שאנחנו חושבים הוא אמת. לא כל מה שאנחנו מצפים לו חייב לחזור על עצמו. ולא כל מה שאנחנו עדיין לא יכולים לראות אינו קיים כאפשרות.
השאלה שנשארת עכשיו היא מה תבחרו לעשות עם האפשרות שאולי מה שאתם יודעים על עצמכם, על החיים ועל מה שאפשרי בהם הוא רק חלק קטן מכל מה שעוד קיים עבורכם לגלות ולחוות.
